התשובה הכנה לשאלה "כמה זמן זה ייקח" היא שלרוב השלבים בהליך הפלילי אין בכלל מועד קבוע בחוק. אין הוראה שמחייבת את המשטרה לסיים חקירה בתוך זמן מסוים, אין מועד שבו הפרקליטות חייבת להחליט אם להגיש כתב אישום, ואין סעיף שקובע מתי בית המשפט חייב לתת הכרעת דין. השעונים הקבועים בחוק נדלקים כמעט אך ורק במקום אחד: כשחירותו של אדם נשללת. מי שמשוחרר עשוי להמתין שנים בלי שאיש יפר הוראת חוק כלשהי, ומי שנתון במעצר נהנה מרשת צפופה של מועדים שמפעילים שחרור אוטומטי. ההבנה הזו היא מה שמאפשר לנהל ציפיות, ולעתים גם להאיץ תיק.
עיקרי הדברים
- לחקירה אין מועד סיום בחוק - המגבלה היחידה האמיתית היא ההתיישנות, שנעה בין שנה לשלושים שנה לפי סיווג העבירה.
- 30 יום להגיב לפני כתב אישום - בעבירת פשע, מרגע קבלת הודעת סעיף 60א, וניתן לבקש הארכה.
- חשוד לא יוחזק במעצר רצוף מעל 30 יום - באותו אירוע, אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה.
- נאשם עצור ישוחרר אם משפטו לא החל תוך 30 יום - ואם לא ניתנה הכרעת דין בתוך תשעה חודשים.
- 90 יום מהרשעה לגזר דין - כשהנאשם נתון במעצר לאחר הרשעה, אחרת ישוחרר.
- 45 יום להגיש ערעור - מיום מתן פסק הדין, או מיום מתן הנימוקים אם ניתנו בנפרד.
התשובה הקצרה, ולמה היא אינה מספקת
בתיקים פשוטים, שבהם אין מעצר והעבירה אינה חמורה, פרק הזמן מהאירוע ועד לסיום ההליך נמדד לרוב בחודשים רבים. בתיקים מורכבים, עם ריבוי נאשמים, חומר חקירה נרחב או עבירות כלכליות, פרק הזמן נמדד בשנים. אין בכך סטייה מהכלל, זהו הכלל.
הסיבה אינה רשלנות אלא מבנה. ההליך הפלילי בנוי משלושה גופים נפרדים שאינם כפופים זה לזה: רשות חוקרת, רשות תובעת ובית משפט. לכל אחד מהם לוח זמנים משלו, סדרי עדיפויות משלו ועומס משלו. החוק אינו קובע לוח זמנים אחיד, אלא מתערב בנקודות שבהן העיכוב פוגע בזכות יסוד.
מכאן נובע כלל אצבע מעשי: ככל שההליך פוגע יותר בחירות, כך הוא מהיר יותר. תיק שבו הנאשם עצור ינוע מהר פי כמה מתיק זהה שבו הוא משוחרר בתנאים. זהו אינו עיוות אלא בחירה מודעת של המחוקק.
שלב החקירה: הארוך ביותר, והיחיד בלי שעון
שלב החקירה מתחיל בפתיחת תיק ומסתיים בהעברת חומר החקירה לרשות התביעה. בין שתי הנקודות האלה החוק אינו קובע מועד. תיק יכול להיות פתוח חודשים ארוכים בלי שתתבצע בו פעולה, ואין סעיף שנקבע בו אחרת.
המגבלה האמיתית היחידה היא ההתיישנות. לפי סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אין להעמיד אדם לדין אם עברו מיום ביצוע העבירה שלושים שנים בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם, חמש עשרה שנים בפשע שדינו שבע שנות מאסר ומעלה והוא מנוי בתוספת הראשונה ב', עשר שנים בפשע אחר, חמש שנים בעוון ושנה אחת בחטא. פירוט מלא של המדרגות ושל החריגים מופיע בסקירה שערכה בנושא הלשכה המשפטית של הכנסת[1], והסוגיה נבחנת לגופה בכל תיק שבו חלף זמן רב.
בפועל מה שמניע את הקצב הם גורמים אחרים: מורכבות החומר, המתנה לחוות דעת מומחים, חומר דיגיטלי שדורש פענוח, מעורבות יחידות ייעודיות, וכמובן עומס. כאשר נדרשת פעולה בחו"ל או סיוע משפטי בין מדינות, פרקי הזמן מתארכים משמעותית.
💡 טיפ מהמשרד
מה שכן אפשר לעשות בשלב הזה הוא לפעול יזום. פנייה מנומקת לגורם החוקר או לתביעה, שמציגה חומר שמייתר המשך חקירה או שמצביע על חולשה ראייתית, עשויה לקצר הליך בחודשים. היכרות עם האופן שבו מתנהלות חקירות במשטרה ומה נדרש בשלב של חקירה באזהרה היא מה שמאפשר לזהות את נקודת ההתערבות הנכונה.
כשיש מעצר, פתאום יש לוחות זמנים
ברגע שאדם נעצר, נכנסת לפעולה רשת צפופה של מועדים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996[2].
מעצר לצורכי חקירה מוגבל מראש. כאשר עילת המעצר היא הצורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד עצור, בית המשפט לא יצווה על מעצר לתקופה העולה על חמישה ימים; ואם שוכנע שלא ניתן לקיים את החקירה בתוך התקופה, הוא רשאי להאריך, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלה על 15 ימים.
מעל לכל אלה עומדת מגבלת הגג. לא יוחזק חשוד במעצר ברצף אחד בקשר לאותו אירוע, לרבות מעצר ללא צו, לתקופה העולה על 30 ימים, אלא אם הבקשה למעצר נוסף הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה. בפועל אישור כזה אינו שגרתי, ולכן 30 הימים הם לרוב נקודת ההכרעה: או שמוגש כתב אישום, או שהחשוד משוחרר לתנאים מגבילים.
מי שנתון במעצר זקוק לייצוג דחוף בהרבה מאשר מי שמשוחרר, פשוט מפני שכל דיון נוסף הוא דיון על חירותו. טיפול במעצר ימים ובחלופות אליו הוא לעתים קרובות מה שמכריע את מסלול התיק כולו, ועדיף לבחון חלופות מעצר כבר בדיון הראשון ולא אחרי שבועיים.
מהעברת החומר לתביעה ועד כתב אישום
כשהחקירה מסתיימת, חומר החקירה עובר לרשות התביעה. כאן נכנס לתמונה המועד היחיד שמוקנה לחשוד בשלב הזה. סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי קובע שרשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך, אלא אם החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות שקיימת מניעה לכך[3].
סעיף 60א(ד) מעניק לחשוד זכות לפנות בכתב, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום או מהגשת כתב אישום בעבירה מסוימת. פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהוסמכו רשאים להאריך את המועד, ובפועל הארכות ניתנות לא פעם כשיש הצדקה.
שתי הערות חשובות. הראשונה, הזכות קיימת בעבירות פשע בלבד, כלומר בעבירות שעונשן עולה על שלוש שנות מאסר. בעוון אין חובת יידוע, והסיווג נקבע לפי סעיף 24 לחוק העונשין, שמגדיר פשע כעבירה שעונשה חמור משלוש שנות מאסר[4]. השנייה, סעיף 60א(ג) קובע שהודעה שנשלחה בדואר רשום נחשבת כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, ולכן אי קבלת המכתב בפועל אינה עוצרת את מניין הימים.
השימוע לפני הגשת כתב אישום הוא השלב שבו ניתן עדיין לשנות את מסלול התיק מבלי שההליך הפך פומבי. התוצאות האפשריות כוללות סגירת תיק, המרה להסדר מותנה, או צמצום סעיפי האישום. לכמה זמן לוקח לתביעה להחליט לאחר השימוע אין מועד קבוע בחוק, וזה אחד השלבים שבהם ההמתנה ארוכה במיוחד.
חשוב לדעת: עיון בחומר החקירה לוקח זמן, ושווה אותו
לאחר הגשת כתב האישום קמה הזכות לעיין בחומר החקירה, והיא הבסיס לכל הגנה. בתיקים מורכבים קבלת החומר והעיון בו נמשכים חודשים, ובקשות להשלמת חומר חסר מוסיפות עוד. זהו עיכוב שלרוב פועל לטובת ההגנה ולא לרעתה, ולכן לא תמיד נכון לדחוק בו. מי שמבקש "לגמור עם זה מהר" לפני שראה את החומר מקבל החלטה בלי המידע שעליו היא אמורה להתבסס.
אחרי כתב האישום: השעונים שממשיכים לרוץ
עם הגשת כתב האישום נפתח השלב השיפוטי. הוא נפתח בהקראה, שבה הנאשם משיב לאישום, וממשיך בשלב הוכחות שבו נשמעות עדויות. משך השלב הזה תלוי במספר העדים, במורכבות החומר ובעומס היומן, והוא השלב הארוך ביותר בתיקים שמתנהלים עד הכרעה.
גם כאן, אם הנאשם עצור, החוק מתערב. סעיף 60 לחוק המעצרים קובע שנאשם שהיה נתון במעצר לאחר הגשת כתב האישום תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר ממעצר בערובה או בלא ערובה; ואולם בית המשפט רשאי לדחות את מועד תחילת המשפט בלא שישוחרר, ל-30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו.
המועד המרכזי מצוי בסעיף 61(א): נאשם שהיה נתון במעצר לאחר הגשת כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר. זהו המועד שמכונה בשפת היומיום "תשעת החודשים", והוא מה שמאיץ תיקים שבהם הנאשם עצור. סעיף 62 מאפשר הארכת מעצר או חידושו מעבר לתקופה זו, בהליך נפרד.
מי שמשוחרר בתנאים מגבילים אינו נהנה מהשעונים האלה, אבל גם מצבו אינו קפוא. ניתן לפנות בבקשה להקלה בתנאי השחרור ככל שחולף הזמן והתיק אינו מתקדם, וחלוף הזמן עצמו הוא שיקול לטובת ההקלה.
הכרעת דין וגזר דין
לאחר סיום שמיעת הראיות והסיכומים ניתנת הכרעת הדין. אין בחוק מועד שמחייב את בית המשפט לתת אותה בתוך פרק זמן מסוים. סעיף 218 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לבית המשפט לפרש את נימוקיו מיד או בתוך שלושים ימים מיום קריאת פסק הדין, וזו ההוראה הקרובה ביותר לקציבת זמן בשלב הזה: היא מגבילה את מתן הנימוקים, לא את מתן ההכרעה עצמה.
אם ניתנה הרשעה, מתקיים שלב הטיעונים לעונש. לעתים קרובות מוזמן בשלב זה תסקיר שירות המבחן, והמתנה לתסקיר מוסיפה בדרך כלל חודשים לתיק. זהו עיכוב שברוב המקרים משתלם, מפני שתסקיר חיובי משפיע ישירות על העונש ועל השאלה אם תירשם הרשעה.
גם כאן המעצר מייצר שעון. סעיף 61(ג) לחוק המעצרים קובע שכאשר ניתן פסק דין מרשיע נגד נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים בשל אותו כתב אישום, רשאי בית המשפט לצוות על הארכת מעצרו או על מעצרו מחדש עד למתן גזר דין, אם מצא שיש עילה; ואם לא ניתן גזר דין בתוך 90 ימים מיום שציווה כך, ישוחרר הנאשם מן המעצר.
ערעור: 45 יום, ומה שבא אחריהם
סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "התקופה להגשת הערעור היא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן פסק הדין, ואם ניתנה הכרעת הדין ללא נימוקים - מיום מתן הנימוקים; היתה דרושה רשות לערער, תוגש בקשת הרשות תוך אותה תקופה, והודעת הערעור תוגש תוך שלושים יום מיום מתן הרשות".
שתי נקודות מעשיות. הראשונה, כאשר ההכרעה ניתנה בלי נימוקים, המניין מתחיל מיום מתן הנימוקים ולא מיום ההכרעה, וזה יכול להזיז את התאריך בשבועות. השנייה, סעיף 200 קובע שאם פסק הדין, נימוקיו או הרשות לערער ניתנו שלא בפני הנאשם, התקופות מתחילות לגביו ממועד אחר, ולכן יש לברר במדויק מתי החל המניין בתיק הספציפי.
משך ההליך בערכאת הערעור עצמה אינו קצוב, והוא נמדד בדרך כלל בחודשים ארוכים. השאלה אם להגיש ערעור היא שאלה נפרדת מהשאלה אם ניתן לזכות בו, ובחינה מושכלת של סיכויי הערעור הפלילי נעשית על בסיס ההכרעה הכתובה ולא על בסיס תחושה. במקביל, מי שנגזר עליו מאסר יכול לבקש עיכוב ביצוע של העונש עד להכרעה בערעור, וזו בקשה נפרדת עם לוח זמנים משלה.
טבלת המועדים הקבועים בחוק
| השלב | המועד | המקור |
|---|---|---|
| מעצר לצורכי חקירה, בעילה של הליכי חקירה | עד 5 ימים, ובהארכה סך הכול עד 15 ימים | חוק המעצרים, ס' 13 |
| מעצר רצוף של חשוד באותו אירוע | עד 30 ימים, מעבר לכך באישור היועמ"ש | חוק המעצרים, ס' 17(ב) |
| תגובה לפני הגשת כתב אישום בפשע | 30 ימים מקבלת ההודעה, ניתן להאריך | חסד"פ, ס' 60א(ד) |
| תחילת משפט כשהנאשם עצור | 30 ימים, ועוד 30 לבקשת ההגנה | חוק המעצרים, ס' 60 |
| הכרעת דין כשהנאשם עצור | תשעה חודשים, אחרת שחרור | חוק המעצרים, ס' 61(א) |
| גזר דין לאחר הרשעה, בנאשם עצור | 90 ימים, אחרת שחרור | חוק המעצרים, ס' 61(ג) |
| מתן נימוקים לפסק דין | עד 30 ימים מקריאת פסק הדין | חסד"פ, ס' 218 |
| הגשת ערעור | 45 ימים מפסק הדין או ממתן הנימוקים | חסד"פ, ס' 199 |
| הודעת ערעור לאחר קבלת רשות | 30 ימים ממתן הרשות | חסד"פ, ס' 199 |
מה שבולט בטבלה הוא מה שחסר בה. אין שורה למשך החקירה, אין שורה למשך ההחלטה של התביעה, ואין שורה למשך שלב ההוכחות או למועד מתן הכרעת הדין. כמעט כל המועדים הקבועים בחוק נוגעים למעצר, וכמעט כולם מופעלים אוטומטית בדרך של שחרור ולא בדרך של סנקציה על הרשות.
מה באמת מאריך תיקים, ומה אפשר לעשות
ארבעה גורמים מאריכים תיקים יותר מכל השאר. הראשון הוא היקף חומר החקירה, ובמיוחד חומר דיגיטלי שדורש פענוח, תמלול או חוות דעת. השני הוא ריבוי נאשמים, מפני שכל דחייה של אחד מהם דוחה את כולם. השלישי הוא המתנה לחוות דעת חיצוניות, ובכללן תסקירים ומומחים. והרביעי הוא עומס היומן, שמייצר מרווחים של חודשים בין ישיבה לישיבה.
בצד השני, כמה פעולות מקצרות ממש. הגשת בקשה מסודרת בשלב השימוע עשויה לייתר את ההליך כולו. ויתור מושכל על עדים שאינם שנויים במחלוקת מקצר את שלב ההוכחות. הסכמות דיוניות, כמו הגשת מסמכים בהסכמה, חוסכות ישיבות שלמות. ובמקרים המתאימים, עסקת טיעון מסיימת תיק בתוך שבועות במקום שנים.
קיימות גם טענות משפטיות שמתבססות על חלוף הזמן עצמו. כאשר העיכוב חריג ופגע ביכולת ההגנה, ניתן להעלות טענת הגנה מן הצדק, וחלוף זמן בלתי סביר הוא אחד הנימוקים המוכרים בה. בנוסף, במקרים מתאימים ניתן לבקש עיכוב הליכים מהיועץ המשפטי לממשלה.
עצור - "מהר" ו"טוב" אינם אותו דבר
הלחץ הנפשי של תיק פתוח דוחף רבים לרצות סיום מהיר בכל מחיר, ולעתים להודות כדי "לגמור עם זה". זו הטעות היקרה ביותר בהליך הפלילי. הרשעה נשארת ברישום שנים ארוכות לאחר שהתיק נשכח, וההשלכות שלה על תעסוקה, על רישוי מקצועי ועל יציאה מהארץ נמשכות הרבה מעבר למשך ההליך. ההחלטה בין ניהול לבין הסדר צריכה להתקבל לפי חוזק הראיות ולפי התוצאה הצפויה, ולא לפי כמה זמן זה לוקח.
והיום שאחרי: מה נמשך גם כשההליך נגמר
סיום ההליך אינו סוף לוח הזמנים. אם נרשמה הרשעה, היא נרשמת במרשם הפלילי, ותקופות המחיקת רישום פלילי נמדדות בשנים רבות מתום ריצוי העונש. זהו לעתים פרק הזמן הארוך ביותר בכל הפרשה, והוא שלא פעם מצדיק מאבק על אי הרשעה גם כשהעונש עצמו קל.
אם נגזר מאסר בפועל, נפתח לוח זמנים נוסף: מועד התייצבות, אפשרות לעבודות שירות כחלופה, ובהמשך מועדים הקשורים לועדת שחרורים. כל אחד מהשלבים האלה הוא הליך בפני עצמו, עם מועדים וזכויות משלו.
הנקודה המעשית לסיום: ההליך הפלילי אינו קו ישר אלא רצף של צמתים, ובכל צומת יש מועד שאפשר לנצל או להחמיץ. מי שמכיר את המפה מראש יודע מתי לפעול ומתי להמתין. משרדנו, הפועל מפתח תקווה ומרכז הארץ, מלווה תיקים בתחום המשפט הפלילי לאורך כל הצירים האלה, מהחקירה ועד הייצוג בבית המשפט.
מילון מושגים
- התיישנות - פרק הזמן שאחריו אי אפשר עוד להעמיד לדין. נע בין שנה בעבירת חטא לשלושים שנה בעבירות החמורות ביותר.
- הודעת סעיף 60א - מכתב שהתביעה שולחת לחשוד בעבירת פשע כשהתיק הועבר אליה. ממנו נספרים 30 הימים לבקש שימוע.
- עבירת פשע - עבירה שהעונש עליה חמור משלוש שנות מאסר.
- הקראה - הדיון הראשון במשפט, שבו הנאשם משיב לכתב האישום.
- הכרעת דין וגזר דין - הכרעת הדין קובעת אם הנאשם אשם. גזר הדין, שניתן רק אחרי הרשעה, קובע את העונש.
שאלות ותשובות
כמה זמן המשטרה יכולה להשאיר תיק פתוח נגדי?
החוק אינו קובע מועד לסיום חקירה. המגבלה היחידה היא ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, הנעה בין שנה אחת בחטא, חמש שנים בעוון, עשר שנים בפשע רגיל, חמש עשרה שנים בפשעים מסוימים שעונשם שבע שנים ומעלה המנויים בתוספת, ושלושים שנה בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם. בפועל ניתן להאיץ תיק בפנייה יזומה ומנומקת לגורם החוקר או לתביעה.
אני עצור. כמה זמן אפשר להחזיק אותי לפני כתב אישום?
לפי חוק המעצרים, מעצר בעילה של צורך בהליכי חקירה מוגבל לחמישה ימים, ובהארכה עד 15 ימים בסך הכול. מעל לכך חלה מגבלת גג: לא יוחזק חשוד במעצר ברצף אחד בקשר לאותו אירוע לתקופה העולה על 30 ימים, אלא אם הבקשה למעצר נוסף הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה. בפועל 30 הימים הם נקודת ההכרעה בין הגשת כתב אישום לבין שחרור לתנאים.
כמה זמן יכול להימשך המשפט עצמו?
אין מועד קבוע בחוק לסיום שלב ההוכחות או למתן הכרעת דין, ובתיקים מורכבים מדובר בשנים. החריג הוא נאשם עצור: אם משפטו לא החל בתוך 30 ימים מהמעצר שלאחר כתב האישום הוא ישוחרר, ואם לא ניתנה הכרעת דין בערכאה הראשונה בתוך תשעה חודשים הוא ישוחרר. לאחר הרשעה, אם לא ניתן גזר דין בתוך 90 ימים מהחלטת בית המשפט על המשך המעצר, הוא ישוחרר.
תוך כמה זמן אפשר להגיש ערעור?
45 ימים מיום מתן פסק הדין, לפי סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי. אם ניתנה הכרעת דין ללא נימוקים, המניין מתחיל מיום מתן הנימוקים. כשדרושה רשות לערער, בקשת הרשות מוגשת באותה תקופה, והודעת הערעור מוגשת תוך שלושים יום ממתן הרשות. אם פסק הדין או הנימוקים ניתנו שלא בפני הנאשם, המניין לגביו מתחיל ממועד אחר, ולכן כדאי לברר את התאריך המדויק.
מקורות
- [1] התיישנות עבירות: תקופות ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי - הכנסת, הלשכה המשפטית
- [2] חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, סעיפים 13, 17, 60 ו-61 - ויקיטקסט
- [3] חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, סעיפים 9, 60א, 199 ו-218 - ויקיטקסט
- [4] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 24: סיווג עבירות לפי חומרתן - נבו
הבהרה: המידע במאמר זה הוא מידע כללי, ומשקף את המצב המשפטי במועד כתיבתו. הוא אינו ייעוץ משפטי ואינו תחליף לבדיקה של המקרה הספציפי שלכם על ידי עורך דין.
תיק פתוח ואין לכם מושג מתי זה ייגמר?
מיפוי של השלב שבו נמצא התיק ושל המועדים הפתוחים בו הוא הצעד הראשון. פנייה למשרד עו"ד סיוון כהן תיתן לכם תמונה מציאותית ולא תחושה.

