בכל עבירה פלילית אחרת, השאלה הראשונה היא מה האדם ידע ומה התכוון. בעבירות בנייה השאלה הזו כמעט אינה נשאלת. סעיף 243(ז) לחוק התכנון והבנייה קובע במפורש שמדובר בעבירות מסוג אחריות קפידה, כלומר התביעה אינה נדרשת להוכיח מחשבה פלילית ואף לא רשלנות. די בכך שהעבודה או השימוש נעשו. בעל נכס שקנה דירה עם מרפסת סגורה שנסגרה לפני עשרים שנה, שוכר שפתח עסק במבנה שהוגדר כמחסן, ואפילו האדריכל שחתם על התוכנית, כולם עשויים למצוא את עצמם ברשימת הנאשמים באותו כתב אישום. ובכל זאת, בתוך אותו הסדר נוקשה מסתתרת הוראה שרוב הנאשמים אינם מכירים, והיא זו שמונעת מאסר ברוב התיקים.

עיקרי הדברים

  • אחריות קפידה - אין צורך להוכיח ידיעה או כוונה. ההגנה היחידה דורשת להראות שנהגתם ללא רשלנות ועשיתם כל שניתן למנוע את העבירה, והנטל עליכם.
  • שבע קטגוריות של נאשמים אפשריים - בעלים, מחזיק, בעל שליטה, מבצע בפועל, אדריכל, מהנדס או הנדסאי, וקבלן ראשי.
  • שוכר דירה למגורים מוגן - החוק קובע מפורשות שלא יואשם בשימוש אסור מי ששוכר את המקרקעין למטרת מגוריו בהם.
  • 15 יום לבקשת ביטול צו מינהלי - ובצו הריסה מינהלי, הביצוע עשוי להתחיל כבר ארבעה או שבעה ימים לאחר ההמצאה.
  • מאסר רק אם הוכחה אשמה - סעיף 22(ג) לחוק העונשין קובע שבעבירת אחריות קפידה לא יידון אדם למאסר אלא אם הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות.
  • הקנס אינו עיקר הסיכון - בית המשפט רשאי להוסיף קנס בגובה כפל שווי הבנייה והמקרקעין, וקנס יומי על עבירה נמשכת.

אחריות קפידה: העיקרון שמשנה את כל התיק

סעיף 243 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, מגדיר את שתי העבירות המרכזיות: עבודה אסורה ושימוש אסור. סעיף קטן (ז) מוסיף משפט אחד קצר שמשנה את מאזן הכוחות בכל תיק: "עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה"[1].

לפי סעיף 22(א) לחוק העונשין, אדם נושא באחריות קפידה כאשר נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. בעבירה רגילה התביעה חייבת להראות מודעות לטיב המעשה ולנסיבותיו. כאן היא פטורה מכך לחלוטין. די להוכיח שהעבודה בוצעה או שהשימוש נעשה, ושהם אסורים. הטענה "לא ידעתי שהמרפסת נסגרה בלי היתר" אינה הגנה, והטענה "קניתי את הנכס ככה" אינה הגנה.

אבל ההסדר אינו חד צדדי. סעיף 22(ב) לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה"[2]. זוהי הגנה אמיתית, אך היא מהפכת את נטל ההוכחה: הנאשם הוא שצריך להוכיח, ולא די בהעלאת ספק. נדרש להראות גם היעדר רשלנות וגם נקיטת כל האמצעים הסבירים למניעה.

וכאן ההוראה שרוב הנאשמים אינם מכירים. סעיף 22(ג) קובע: "לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". כלומר אף שסעיף 243 נוקב בעונש של מאסר שנתיים, לא ניתן לגזור מאסר על בסיס אחריות קפידה בלבד, והתביעה נדרשת להוכיח אשמה ממשית כדי להגיע לשם. זהו קו ההגנה המרכזי בתיקים שבהם מרחפת סכנת מאסר.

מי יכול למצוא את עצמו ברשימת הנאשמים

אחת ההפתעות הגדולות בתחום היא רוחב מעגל האחריות. סעיף 243(ג) קובע כי כאשר בוצעה עבודה אסורה, ניתן להאשים בה אחד או יותר משבעה גורמים: בעל ההיתר או מי שמוטלת עליו החובה לקבל היתר; בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה, למעט מחכיר לדורות; בעל שליטה במקרקעין; מי שמחזיק בפועל במקרקעין; מי שביצע בפועל את העבודה, למעט עובדים המועסקים על ידו; האדריכל, המהנדס או ההנדסאי האחראים לתכנון העבודה או לפיקוח עליה, או מי שתכנן בפועל את העבודה; והקבלן הראשי, למעט עובדיו.

לבעלות משותפת יש כלל משלה. כאשר המקרקעין בבעלות משותפת, ייחשב כבעלים לעניין זה רק מי מהבעלים שהיה בעל שליטה במקרקעין בשעת ביצוע העבירה, אם ניתן לאתרו בשקידה סבירה. אם לא ניתן לאתרו, ייחשב כבעלים מי שרשום בפנקסי המקרקעין.

בשימוש אסור המעגל מצומצם יותר. סעיף 243(ו) מונה חמישה גורמים, ובראש הסעיף מופיע חריג מפורש וחשוב: "לא יואשם לפי סעיף זה מי ששוכר את המקרקעין למטרת מגוריו בהם". כלומר דייר ששכר דירה והתברר שהשימוש בה אינו חוקי אינו חשוף לאישום. ההגנה הזו אינה חלה על שוכר מסחרי, וזהו פער שבעלי עסקים נופלים בו שוב ושוב.

חשוב לדעת: מקרקעין רגישים מכפילים את הקנס

סעיף 243(א) מגדיר חמישה סוגי מקרקעין שבהם עבודה אסורה גוררת כפל קנס: מקרקעין שיועדו בתכנית לתשתיות לאומיות, מקרקעין בסביבה החופית, קרקע שהוכרזה כחקלאית, גן לאומי או שמורת טבע או מקרקעין שיועדו לכך או ליער, ושטחים ציבוריים פתוחים. בנייה על קרקע חקלאית מוכרזת היא המקרה הנפוץ ביותר מבין החמישה, והיא מטופלת בחומרה גבוהה בהרבה מבנייה באזור מגורים רגיל.

שני מסלולים שרצים במקביל: המינהלי והפלילי

זהו המבנה שמבלבל יותר מכול. אותה בנייה עצמה יכולה להניב בו זמנית צו מינהלי להריסה, כתב אישום פלילי, וקנס מינהלי, וכל אחד מהם מתנהל במסלול נפרד עם לוחות זמנים משלו.

המסלול המינהלי מופעל על ידי הרשות עצמה, בלי בית משפט ובלי הוכחת אשמה. הוא מהיר, והוא נועד להסיר את הבנייה מהשטח. המסלול הפלילי מופעל באמצעות כתב אישום שמגיש תובע מטעם הוועדה המקומית, והוא נועד להטיל אחריות אישית ועונש. המסלול המינהלי הכספי מופעל לפי חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985, שהיועץ המשפטי לממשלה הסדיר את אופן הפעלתו בעבירות תכנון ובנייה בהנחיה ייעודית[3].

החוק מבהיר שהמסלולים אינם מחליפים זה את זה. סעיף 230 קובע: "אין בביצוע צו מינהלי כדי לפטור אדם מאחריות פלילית בשל ביצוע עבירה". מי שהרס בעצמו את הבנייה בעקבות צו עדיין עלול לעמוד לדין. מנגד, ההריסה מרצון נלקחת בחשבון: סעיף 245(2) מתיר לבית המשפט להתחשב בכך שהמורשע הרס את העבודה האסורה לפני מתן גזר הדין והשיב את המצב לקדמותו.

ראוי לדעת שהאכיפה בתחום אינה אחידה. ביקורת של מבקר המדינה שבחנה עבירות בנייה של רשויות מקומיות ותאגידים עירוניים הצביעה על פערים בהיקף הפיקוח ובטיפול בתיקים[4]. אכיפה בררנית, כשהיא מתועדת ומוכחת, היא בסיס לטענת הגנה מן הצדק, אך הנטל להציג נתונים השוואתיים מוטל על הנאשם ואינו מתמלא באמירה כללית. היכרות עם עקרון החוקיות במשפט הפלילי חשובה כאן במיוחד, משום שהגדרת העבירה נשענת על תכניות ועל היתרים שמשתנים לאורך השנים.

צו הריסה מינהלי: חלון הזמן שמכריע את התיק

צו הריסה מינהלי הוא הכלי החד ביותר שבידי הרשות. לפי סעיף 221, מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה רשאים לצוות בכתב על הריסת עבודה אסורה, על יסוד תצהיר חתום שהגיש מפקח.

לצו יש חלון זמן מוגדר. במועד הגשת התצהיר נדרש שהעבודה טרם הסתיימה, או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה. בבית מגורים הכלל מחמיר בהרבה: נדרש שהבית לא אוכלס, או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס. חלוף המועדים האלה אינו הופך את הבנייה לחוקית, אבל הוא שולל מהרשות את המסלול המינהלי המהיר ומחייב אותה לפנות לבית משפט. זו הסיבה שבדיקת התאריכים היא הפעולה הראשונה בכל תיק כזה.

לוחות הזמנים לאחר מתן הצו צפופים. לפי סעיף 222, הצו מבוצע בתוך 60 ימים מיום הגשת התצהיר, אך לא לפני שחלפו ארבעה ימים מההמצאה כשהעבודה טרם הסתיימה, או שבעה ימים כשהסתיימה. ההמצאה עצמה נעשית לפי סעיף 226 בדרך של הדבקה על קיר חיצוני או על דלת הבניין, או במקום בולט אחר במקרקעין, והממציא רושם בגוף הצו את יום ההמצאה.

הזכות לתקוף את הצו קצובה. סעיף 228(א) קובע שהרואה עצמו נפגע מצו מינהלי רשאי להגיש בקשה לביטולו בתוך 15 ימים מיום ההמצאה. לצו שניתן על ידי יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס ועדה, הערכאה היא בית המשפט לעניינים מקומיים, ובהיעדרו בית משפט השלום. סעיף 228(ג) מבהיר נקודה קריטית: "הוגשה בקשה לביטול הצו, לא יהיה בהגשת הבקשה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע הצו". יש לבקש עיכוב ביצוע בנפרד ובמפורש.

עצור - עילות הביטול מצומצמות מאוד

סעיף 229 קובע שבית המשפט לא יבטל צו מינהלי אלא אם הוכח שהעבודה או השימוש בוצעו כדין, או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו, או אם שוכנע שנפל בצו פגם חמור שבשלו יש לבטלו. טענות על קשיים כלכליים, על בקשה להיתר שהוגשה, או על כך שהשכנים בנו אותו דבר, אינן עילות ביטול. בפועל רוב הבקשות המצליחות נשענות על חריגה מהמועדים שבסעיף 221, על פגם בתצהיר המפקח, או על אי קיום חובת ההיוועצות שבסעיף 225.

חובת ההיוועצות ראויה להדגשה. סעיף 225 מחייב את נותן הצו להתייעץ לפני נתינתו, ובצו של ועדה מקומית ההיוועצות היא עם תובע מטעמה. סעיף 225(ב) מוסיף כי "היוועצות כאמור בסעיף קטן (א) תתועד בכתב". היעדר תיעוד או היוועצות שלא התקיימה כלל הם מהעילות המעשיות ביותר לביטול.

ולבסוף, סעיף 231 קובע מנגנון פיצוי: צו מינהלי שבוטל ושבית המשפט קבע כי לא היה מקום לנתינתו מלכתחילה מקנה למי שנגרם לו נזק זכות לפיצויים, מהוועדה המקומית, מהרשות המקומית או מאוצר המדינה, לפי זהות נותן הצו.

הצווים השיפוטיים: הפסקה, מניעת פעולות והריסה בלי הרשעה

לצד הצווים המינהליים פועלת מערכת של צווים שיפוטיים, שניתנים לבקשת תובע. סעיף 236 מסדיר את צו ההפסקה השיפוטי: כאשר בוצעה עבודה אסורה או נעשה שימוש אסור, בית המשפט רשאי לצוות על הפסקתם או על סגירת הבניין או המקום. רף ההוכחה נמוך: נדרש רק שבית המשפט ישתכנע שיש בידי מבקש הצו ראיות לכאורה. סעיף 236(ג) מבהיר שמתן הצו אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים, כלומר הוא עומד בפני עצמו גם בלי כתב אישום.

סעיף 234 מסדיר כלי מוקדם יותר, צו שיפוטי למניעת פעולות, שניתן כבר בשלב שבו נעשו פעולות הכנה לעבודה אסורה או לשימוש אסור. כאשר הצו אוסר שימוש או מורה על סגירת מקום, הוא ניתן לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ובית המשפט רשאי לחזור ולצוות מזמן לזמן.

הפרה של צו שיפוטי מפעילה מנגנון מהיר במיוחד. לפי סעיף 237, אם בוצעה עבודה או נעשה שימוש בניגוד לצו הפסקה שיפוטי, רשאי מנהל היחידה הארצית או מהנדס הוועדה לצוות על הריסת העבודה או על הפסקת השימוש, ועל מקבל הצו לבצעו בתוך 21 ימים. סעיף 238 קובע שהבקשה לביטול הצו הנוסף מוגשת בתוך 24 שעות ממועד ההמצאה. זהו אחד המועדים הקצרים ביותר בספר החוקים הישראלי.

וקיים גם מסלול הריסה בלי הרשעה ובלי כתב אישום כלל. סעיף 239 מתיר לבית המשפט, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף שלא הוגש כתב אישום, ובלבד שיש עניין ציבורי מיוחד ומתקיים אחד מחמישה תנאים: לא ניתן למצוא את מבצע העבודה בשקידה סבירה; לא ניתן או שאין זה מעשי למסור לו הזמנה לדין; לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה; מבצע העבודה נפטר או שאינו בר עונשין, לרבות בשל התיישנות; או שהתובע החליט שנסיבות המקרה אינן מתאימות להעמדה לדין.

התנאי הרביעי הוא המפתיע מכולם. גם כאשר התיישנות העבירה הפלילית חוסמת כל אפשרות להעמיד לדין, הבנייה עצמה עדיין חשופה לצו הריסה. התיישנות אינה מכשירה בנייה.

העונשים: מה באמת עומד מאחורי "מאסר שנתיים"

סעיף 243 קובע עונש של מאסר שנתיים הן לעבודה אסורה והן לשימוש אסור, בתוספת קנס. סעיף 244 מחיל את אותו עונש על מי שמבצע עבודה או עושה שימוש על פי היתר שאינו תואם תכנית. סעיף 246 קובע מאסר שנתיים גם למי שאינו מקיים צו שהוטל עליו, בתוספת קנס נוסף לכל יום שבו נמשכת העבירה.

לצד אלה קיימות עבירות נלוות. סעיף 247 קובע מאסר שנה למי שאינו מקיים הוראה שניתנה לו במועד. סעיף 248 קובע מאסר שנה למי שמפריע למפקח או לפועל בשם מוסד תכנון למלא את תפקידו. וסעיף 249 קובע מאסר שנתיים למי שמוסר ידיעה כוזבת או מטעה למוסד תכנון, למכון בקרה או לממלא תפקיד לפי החוק, ומוסיף שבית המשפט רשאי לבטל את האישור או ההיתר שהושג בדרך זו.

הנקודה המעשית חוזרת לסעיף 22(ג) לחוק העונשין. מכיוון שעבירות סעיף 243 הן עבירות אחריות קפידה, אי אפשר לגזור מאסר בלי שהוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. התוצאה בפועל היא שברוב תיקי הבנייה הסיכון הממשי אינו מאסר אלא קנס, צו הריסה ורישום. הסיכון למאסר מתממש בעיקר בשני מצבים: הפרה חוזרת ומודעת של צו, ובנייה בהיקף נרחב שנעשתה ביודעין. בתיקים כאלה נבחנות גם חלופות כמו עבודות שירות.

רכיב שנשכח לעתים הוא הרישום. הרשעה בעבירת בנייה נרשמת ככל הרשעה אחרת, ומחיקת רישום פלילי כרוכה בתקופות ארוכות. לבעלי מקצוע מתחום הבנייה, ובכללם אדריכלים ומהנדסים שנכללים ברשימת הנאשמים האפשריים, להרשעה עשויות להיות השלכות גם ברמת הרישוי המקצועי. כאשר ההרשעה כבר ניתנה, נותרת שאלת סיכויי הערעור, שנבחנת בנפרד לגבי ההכרעה ולגבי העונש.

הקנסות שמעבר לקנס

כאן נמצא עיקר החשיפה הכספית, והיא מפתיעה את רוב הנאשמים. סעיף 245 מאפשר לבית המשפט, בנוסף על כל עונש או תשלום אחר, להטיל שלושה סוגי קנסות.

הראשון הוא קנס בגובה שיעור האגרות ותשלומי החובה שהוטלו על הנאשם, "אף אם שילם את האגרות ותשלומי החובה האמורים". כלומר תשלום בדיעבד אינו מקזז. השני, והכבד מכולם, חל על עבודה אסורה: קנס בגובה כפל השווי שהיה לעבודת הבנייה ולמקרקעין שעליהם היא בנויה אילו הייתה העבודה מותרת. השלישי חל על שימוש אסור: קנס בגובה כפל ההפרש בין השווי שהיה למקרקעין אילו השימוש היה מותר, לבין שוויים לפי התכניות וההיתרים החלים עליהם.

בנוסף פועל מנגנון הקנס היומי. החוק מגדיר "קנס נוסף על עבירה נמשכת" בשני שיעורים: לשימוש אסור שאינו למגורים, כפל הקנס; ולשימוש אסור שהוא למגורים, מחצית הקנס. המניין מתחיל מהמוקדם מבין שלושה מועדים: היום שבו הומצאה לנאשם התראה בכתב, היום שבו הומצא לו צו, או יום הגשת כתב האישום.

💡 טיפ מהמשרד

המשמעות היא שהשעון הכספי מתחיל לרוץ עם ההתראה הראשונה, לא עם ההרשעה, וכל חודש של המתנה מצטבר לחשבון. זו הסיבה שבתיקי שימוש אסור, ובפרט בנכסים מסחריים שבהם הקנס היומי כפול, הפסקת השימוש מוקדם ככל האפשר היא לעתים ההחלטה הכלכלית הנכונה גם כשההגנה חזקה.

קווי ההגנה שעובדים בפועל

ההגנה בתיקי בנייה בנויה בשכבות, ורק חלקה עוסק בשאלה אם הבנייה חוקית.

השכבה הראשונה היא תקיפת ההליך. פגמים בתצהיר המפקח, חריגה מהמועדים שבסעיף 221, היעדר היוועצות מתועדת לפי סעיף 225, או המצאה פגומה, כל אלה עילות לביטול הצו. בהליך הפלילי מקבילות להן טענות על פגמים בכתב האישום ועל הגנה מן הצדק, למשל כשהרשות אכפה באופן בררני או השתהתה שנים ארוכות.

השכבה השנייה היא תקיפת זהות הנאשם. מכיוון שמעגל האחריות רחב, לא פעם מוגש כתב אישום נגד מי שאינו הגורם הנכון: בעלים שלא היה בעל שליטה בזמן הרלוונטי, מהנדס שתכנן אך לא פיקח, או שוכר למגורים שהחוק מוציא במפורש מתחולת סעיף השימוש.

השכבה השלישית היא ההגנה המהותית של סעיף 22(ב) לחוק העונשין, שדורשת להראות היעדר רשלנות ונקיטת כל האמצעים. בתיקי רכישת נכס, למשל, היא נשענת על תיק מסודר: חוות דעת שמאי, בדיקת היתרים בוועדה לפני הרכישה, התכתבות עם המוכר ובקשה להיתר בדיעבד שהוגשה מיוזמת הרוכש.

השכבה הרביעית היא הסדרה מקבילה. הגשת בקשה להיתר, לשימוש חורג או לתוכנית נקודתית אינה מבטלת את העבירה, אבל היא משנה את התמונה בגזר הדין ולעתים מצדיקה דחיית מועד ביצוע הצו. כאשר ההסדרה ריאלית, המהלך הנכון הוא לקדם אותה במקביל להליך ולא במקומו.

השכבה החמישית היא ניהול התוצאה. בתיקים רבים המאבק אינו על זיכוי אלא על אי הרשעה, על גובה הקנס ועל מועד ביצוע ההריסה. עסקת טיעון שמשלבת הסדרה בפועל עם קנס מופחת היא תוצאה נפוצה ולגיטימית, ותסקיר שירות המבחן עשוי לתמוך בה כשיש נסיבות אישיות.

מה עושים ביום שמגיע צו או זימון

הפעולה הראשונה היא לתעד את מועד ההמצאה ואת נסיבותיה. מכיוון שהצו מודבק על הבניין, ומכיוון שהמועדים נספרים מההמצאה, צילום של הצו במקומו עם תאריך הוא ראיה שעשויה להכריע מחלוקת על מניין הימים.

צ'קליסט לימים הראשונים

  • צלמו את הצו במקום הדבקתו, עם תאריך, ושמרו את הצו המקורי
  • סמנו ביומן את מועד הפקיעה: 15 יום לבקשת ביטול צו מינהלי, 24 שעות לצו נוסף
  • הוציאו תיק בניין מהוועדה המקומית, כולל היתרים היסטוריים ותיק פיקוח
  • אתרו מתי בדיוק בוצעה העבודה ומתי הסתיימה, ובבית מגורים גם מועד האכלוס
  • בקשו לעיין בתצהיר המפקח ובתיעוד ההיוועצות שבסעיף 225
  • בדקו מי נרשם כבעלים ומי היה בעל שליטה במועד הרלוונטי
  • אספו חוזי רכישה או שכירות, חשבוניות קבלן ותכתובת עם אנשי המקצוע
  • בררו עם אדריכל אם ניתן להסדיר בהיתר בדיעבד או בשימוש חורג
  • אל תבצעו עבודות נוספות בנכס עד לקבלת ייעוץ, כולל עבודות תחזוקה

מי שזומן לחקירה אצל מפקח או בוועדה צריך לדעת שהמעמד זהה במהותו לחקירה באזהרה: הדברים נרשמים, והם ישמשו ראיה. שאלות שנראות טכניות, כמו "מתי סגרתם את המרפסת" או "מי גר בקומה", הן למעשה בירור יסודות העבירה ומניין המועדים. ההיכרות עם אופן התנהלות חקירות רלוונטית כאן לא פחות מאשר בתיק פלילי רגיל.

אם התקבל מכתב יידוע לפני הגשת כתב אישום, זהו שלב השימוע לפני הגשת כתב אישום, וההזדמנות הטובה ביותר להציג הסדרה מתקדמת, לתקן את זהות הנאשם או להצביע על חוסר עניין לציבור. לאחר ההגשה המרחב מצטמצם, ומה שקורה אחרי הגשת כתב אישום מתנהל כבר במסגרת ייצוג בבית המשפט, לרוב בבית המשפט לעניינים מקומיים.

שתי טעויות נפוצות ראוי לציין. הראשונה היא הסתמכות על הבטחה בעל פה מגורם בוועדה שהעניין "יסתדר". אין לכך תוקף, והצו ממשיך לרוץ. השנייה היא המשך שימוש בנכס לאחר קבלת התראה, מתוך הנחה שההליך יימשך שנים. הקנס היומי מצטבר מיום ההתראה, ולא מיום ההרשעה. משרדנו, הפועל מפתח תקווה ומרכז הארץ ומתמחה בתחום המשפט הפלילי, מלווה תיקי אכיפת בנייה משלב הצו ועד לסיום ההליך.

מילון מושגים

  • אחריות קפידה - עבירה שבה התביעה אינה צריכה להוכיח ידיעה, כוונה או רשלנות. הנאשם יכול להתגונן אם יוכיח שנהג בלי רשלנות ועשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה.
  • עבודה אסורה - עבודת בנייה שנעשתה בלי היתר, בסטייה מההיתר או בניגוד לתכנית.
  • שימוש אסור - שימוש במקרקעין או בבניין שאינו תואם את ההיתר או את התכנית החלה עליהם.
  • צו הריסה מינהלי - צו שנותנים יושב ראש הוועדה המקומית, מהנדס הוועדה או מנהל היחידה הארצית לאכיפה, בלי בית משפט, על יסוד תצהיר של מפקח.
  • בעל שליטה - מי ששולט בפועל במקרקעין בזמן ביצוע העבירה, גם אם אינו הבעלים הרשום.

שאלות ותשובות

קניתי דירה עם חריגת בנייה קיימת. אפשר להאשים אותי?

כן. עבירות לפי סעיף 243 לחוק התכנון והבנייה הן עבירות של אחריות קפידה, ולכן אין צורך להוכיח שידעתם על החריגה או שהתכוונתם לבצעה. בעל המקרקעין, המחזיק בפועל ובעל השליטה נמנים עם הגורמים שניתן להאשים. ההגנה העומדת לרשותכם היא סעיף 22(ב) לחוק העונשין, הדורשת להוכיח שנהגתם ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשיתם כל שניתן למנוע את העבירה, והנטל מוטל עליכם.

כמה זמן יש לי להגיש בקשה לביטול צו הריסה מינהלי?

15 ימים מיום המצאת הצו, לפי סעיף 228 לחוק. חשוב לדעת שהגשת הבקשה כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע הצו, ולכן יש לבקש עיכוב ביצוע בנפרד ובמפורש. הצו עצמו עשוי להתבצע כבר ארבעה ימים מההמצאה אם העבודה טרם הסתיימה, או שבעה ימים אם הסתיימה, ובכל מקרה בתוך 60 ימים מהגשת תצהיר המפקח.

אני שוכר. גם אני חשוף לכתב אישום?

תלוי בסוג השכירות. סעיף 243(ו) קובע מפורשות שלא יואשם בשימוש אסור מי ששוכר את המקרקעין למטרת מגוריו בהם, כך שדייר בשכירות למגורים מוגן. החריג הזה אינו חל על שוכר מסחרי, ולכן בעל עסק ששכר נכס שהשימוש בו אינו תואם היתר או תכנית חשוף לאישום כמחזיק בפועל ולקנס יומי מוגדל שחל על שימוש שאינו למגורים.

הרסתי את הבנייה בעצמי. התיק נסגר?

לא אוטומטית. סעיף 230 לחוק קובע שאין בביצוע צו מינהלי כדי לפטור מאחריות פלילית, ולכן ההליך עשוי להימשך. עם זאת ההריסה מרצון משמעותית: סעיף 245(2) מתיר לבית המשפט להתחשב בכך שהמורשע הרס את העבודה האסורה לפני מתן גזר הדין והשיב את המצב לקדמותו, בעת קביעת הקנס בגובה כפל השווי. היא גם עוצרת את הצטברות הקנס היומי בעבירה נמשכת.

מקורות

  1. [1] חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, פרק י': סעיפים 221 עד 249 - ויקיטקסט
  2. [2] חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 22 עד 24 - נבו
  3. [3] הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 8.1155: הפעלת חוק העבירות המנהליות בעבירות תכנון ובנייה - משרד המשפטים
  4. [4] עבירות בנייה של רשויות מקומיות ותאגידים עירוניים - מבקר המדינה

הבהרה: המידע במאמר זה הוא מידע כללי, ומשקף את המצב המשפטי במועד כתיבתו. הוא אינו ייעוץ משפטי ואינו תחליף לבדיקה של המקרה הספציפי שלכם על ידי עורך דין.

קיבלתם צו או זימון מהוועדה? השעון כבר רץ

15 יום לביטול צו מינהלי, ולעתים 24 שעות בלבד. פנייה דחופה למשרד עו"ד סיוון כהן תמפה את המועדים ואת עילות הביטול עוד לפני שהם חולפים.